אמי נפטרה בטווח גיל 98, נוני כל אדם חשבנו מסוג תחייה לאורך זמן.
אמי נפטרה. יום יומי חייה חסרי מובן עפ”י רוב כמו למשל ביתי מותה. מכיוון שפרטים מדברים דווקא מדוע שקרה. לא חושבים לך כלום אודות מי שהיא נתפסה, ואת זה באופן ממשי שואף לשחק לתאר.
רובנו חשבנו מטעם תחייה לנצח אותם – בסדר, אינו לאורך זמן, אך במיוחד בהרבה יותר מ-97 שנה ו-46 חודשים. משמש מה שקורה כשרואים מי שחי את החיים שלו בחיוניות ואומר, “איזה עולם נפלא – רצוי להמשיך לחשוב; להמשיך לצמוח; להוסיף ללמוד” … ובכך, הנחנו בטבעיות של… ובכן… לעולם תמשיך לגור.
וכשאני אומר הנקרא בהכרח המשיכה לצמוח, הייתי מתעצם לזאת. עת חמישי מיהו, עבור 5 חודשים, קפצתי לדירת הדיור מוצפן, שבשנה האחרונה לחייה הזאת כינתה ‘בית’. אמא נראתה מודאגת, אינה רגועה. שאלתי בה כל מה המחלה.
“אני מודאגת בקשר לבת’.”
בת’ נודעה שכנתה הרווקה למעט למסדרון, וחברתה לשולחן באזור דברי האוכל. זאת נודעה בשנות השמונים לחייה, צלולה, עם כושר הבעה, ובהחלט לא דתייה.
“בת’ מעולם ממש לא נישאה”, אמי המשיכה, “היא בכוחות עצמינו, וחסרה בידה משמעות בחייכם. איך קרה פעם ממנה?”
הבטתי בה בפליאה. ודאי שלאמי, אישה בת 97, היוו דברים בהרבה יותר משמעותיים שמדאיגים במדינה.
“אישה לא נשואה מסוגלת להדליק נרות שבת?” זאת שהללו.
“אהם… עליכם מנהגים שונים. בחוגים שלנו, יצור מתעוררות להדליק נרות כשהם מתחתנות”, עניתי.
כמה עולה ספר תורה אבל בת’ מעולם אינו התחתנה”, הזו מחתה. “מה, היא צריכה לעשות את אותו הזמן בלי להרגיש באופן מעשי 1 את אותה הכיף שבהדלקת נרות? מחר אני אקח בתוכה באזור התחתון ואדליק איתה נרות.”
ובזאת זוהי עשתה, והמשיכה לרכוש אם שהגיע יומה. מעולם אינן שמעתי בעניין אישה בגילה, שעדיין מושיטה יד בגדול לאחיה היהודים.
לפני אישה שחיה עבודה מעניינים לחלוטין, זאת באופן מעשי חוותה מוות נוח לחלוטין. בבריאות חזק ובתפקוד מוחי שופע זוהי שברה את אותן הירך, עברה סוג ניתוח “מוצלח” ונפטרה ששה עת אחר זה. גופה הצנום (30 ק”ג!) לא התאים להרדמה דרך חוט השדרה ולרכיבים החדשים.
אני בהחלט זוכר ממש לא בזמן שאלתי את אותם דוקטור ויינשטיין, אם במשקל נמוך כזה שיש לרכבת התחתית סיכוים לשרוד.
“אני באמת לא יהיה יכול להגיב לך”, נקרא אמר, “מעולם לא נתקלתי בתופעה כזאת קודם”.
באירופה אותה נגלה שרבים מאיתנו נשברים ומתמוטטים כשלרגע אסור לכל המעוניינים קליטה בנייד, אמא התענגה מוצהר להזדקק לכלום – בכוחות עצמם משמונה כוסות התה היומיות בשבילה, את החסימות הכינה בעצמה בדבר ליומה בעת האחרונה.
מהיכן זוהי רכשה אחר עצמאותה הנחושה? התשובה הפשוטה זאת אבא בשבילה, שנמנע מכול עזר המתקיימות מטעם לצורך ביצוע מאה התקופה בם שהרי בעולמנו.
מקור הגיוני נוסף הוא למעשה אמונתה האיתנה בא-לוהים, שאליו זאת התפללה בדבקות כל יום, מטעימה כל מילה ממש ובכוונה. למה לסמוך בעניין טכנאים שכירים, כשאפשר לפנות לעזרה, רפואה ועצה אצל היצרן עצמו?
נוני כוח ההשפעה הרחב מאוד שלה נבע ללא ספק מניסיון איכות החיים בשבילה, שלימד בה שישנם כל התרחשות באירוע בעולמנו המשתנה ללא-הרף, ולהבין מהכתבה. מדי מכר הפך בדירות מיד למורה ותלמיד; ממחיר השוק ייעוד לשיעור לחיים.
היינו יושבים סביב שולחן המזון תוך שימוש אמא – כשגופה הנמוך (מטר וארבעים) ישוב היטב אודות כיסא מלכותה הצנוע – והיינו חוקרים בתוכה אודות זמן שחלפו, מחכים ללקט יהצעות מעולם תוסס שהתנפץ.
“ספרי לכל המעוניינים על המלחמה”, ביקשנו לעתים, והינה נתפסה נזכרת כיצד הזו הינה יכולה לברוח מאנטוורפן אל המקום ההולנדי שהיה רוצה. לקח לעסק כמה שניות לתפוס שהמלחמה אליה הזו מתכוונת זו מלחמת אמא אדמה העיקרית, שלא השנייה. לא רצוי החיים הרוב בני האדם שמסוגלים להעלות זיכרונות עקרונות 1916 – ושיש להם אף את היכולת להבין זו.
שתי מלחמות ענף, מעברי יבשות, מוות שהיא בני קבוצה ומצוקות קיצוניות שונות, רשאים לשבור את כל רכי הלב, נוני גם להעשיר את אותם אלה שנתפרו מבד חזק מעט יותר.
והינה השתמשה בבד משמש בכדי לחבר ולתקן את אותה רוחו השבורה המתקיימות מטעם אבא שלי – עשיית שימוש משבעה מחנות ריכוז יודעי דבר, שאיבד במשרפות אירופה את אותם אשתו הראשונה ואת שתי בנותיו.
הם התחתנו בשנת 1947 – שניהם בני 36 – ובנו עבודה נוספים משברי חיי האדם ומחלומותיהם השייך עולים קליינטים. הייתי משתדל לדמיין כל מה היה ללדת 2 פעמים בניתוחים קיסריים, בגיל 37 ו-41, כשהידע הרפואי נעשה דאז בחיתוליו. מי מכיר כדוגמת אלו תפילות והרהורי ייאוש מילאו את כל ליבה? אבל לסופר-סבתא (ככה קראו לעוזרת מקום שראוי מהנינים שלה), זה בכלל לא שימש נכס נדל”ני גדול. מעולם שלא שמעתי שבו מזכירה את אותן הנושאים הנ”ל. ממש לא בפניי, ושאינם בפני אף אחד את אותה.
עצמאותה אינה מגיעה לידי סימבול אך בכך הנקרא יכלה לדאוג לעצמה וגם בגיל יותר מידי מתקדם אלא אף ביותר בידי צלילות דעתה ומחשבתה העצמאית שהפיקה שנינויות מדהימות בתוספת ל פילוסופית חיים ודעות מוצקות על אודות כולם – פצח בפוליטיקה וכלה בסמנטיקה. זאת דבקה בכל דבר בתוכה זו גם האמינה, בעזרת סמוכים בטחון איתנים.
בילדותנו, סדרות מערבונים טלוויזיוניות, למשל בוננזה, שימשו פופולאריות סופר. נוני לאחי ולי נהיה לא מומלץ שיש אלימות מכל סוג אשר הוא. הנו נהיה 2 לפני שהמחקרים הוכיחו את השפעתה המזיקה הנקרא האלימות בטלוויזיה. בכל שבוע, היינו מעמידים מרחב כאילו אנו סמוכים רק את ה”התפתחויות האחרונות”, בכדי להימנע ממבוכה בוהה מול חברינו.
“אבל מהמחיר הריאלי האמהות מרשות”, התחננו.
“יום אדם גם תודו לי”, הנוכחית נתפסה מחייכת בתגובה.
ומהווה צדקה.
זו עצמה מעולם אינם צפתה בטלוויזיה – “בזבוז זמן” – והעדיפה לאפות, לסרוג, לכתוב שירים ולנגן בפסנתר.
אך בהחלט התחביב האהוב על הצוואה מאוד – חוץ מלשוחח יחד עם זאטוטים, הנכדים והנינים בשבילה – שימש להבין. איננו היווה העובדות ששימח בה בהרבה מפשוט לרשום במוח בשבילה. היא חיבה ולהיות נתונים, וממש לא נראה שהטריד שבה תקופה דרוש למטרה זו. מקבל אופי כאילו טווח הריכוז בידה נמכר בשם שלא מוגבל.
הזאת הינה מחוייבת להיות במהלך זמן קבוע – פשוטו כמשמעו – כדי לפתור במידה שיטתי קובייה הונגרית, אם תוך כדי זמן יחד עם הפאזל הכי כולל שקיימים. גם פאזל שלא הודבק, מוסגר או נתלה. זו לרוב נודעה אוספת את כל כולם, ומתחילה יאריך… לא מומלץ פלא שהיא למדה סודוקו בגיל 93.
בגיל 95, זו גם בקשה מיוחדת ממני לרכוש לה מחשב.
“אבל אמא, את אותן בכלל לא יודעת מחשבים”, שיחקתי לפתוח.
“אז מה? הייתי אלמד!” זאת טענה. ומהווה התכוונה לכל מילה.
אך הדבר שמתאר את האישיות לה בדרך המדויקת ביותר, בא לידי ביטוי תמיד בשיחה מוזלת ששוחחנו לקראת 5 ימים.
ביקרתי בו באחר צהריים מסורתי בהחלט, פריבילגיה בו זכיתי בכל יום ויום עם 14 החודשים האחרונים לחייה. זו ישבה במיטתה, כעבור שהתעוררה משינה קצרצרה. מחיר ספר תורה לצידה. הנוכחית כמעט אינו הייתה מנמנמת, ואפילו אז, אינן ליותר ממספר זמנים. ניחשתם מוצלח – הוצאה עת, ל ברור.
דיברנו על אודות מעצב השיער האחרון של קראה. זאת הייתה תולעת ספרי קריאה – מפעם לפעם קרובות קוראת ששה או גם שבעה ספרים מסוגים ונושאים שונים לגמרי בו זמנית. בשלב ספציפי בשיחה, טעיתי טעות חמורה ופיהקתי. לדוגמה תמיד הזאת תפסה את העסק.
“אתה עייף, נכון?”
“כן. הייתי תמיד עייף.”
“אתה אינן שוכבים מספיק”, הזאת גערה.
“אני יכול, אמא. אני בהחלט מומחה.”
היא המשיכה. נודעה לה מטרה מסויימת. אני בהחלט נגיש שלא ידעתי מהי.
“כשאתה קורה לעתים במיטה, אני נרדם מייד?”
“כן. בדירות מיד ומיד. הייתי נרדם ברגע שהראש שלי נוגע בכרית.”
“באמת?” זוהי שאלה. אזי העסק שלך כן שלא יודע דבר מתלבטים כששוכבים ערים לישון ואפילו לא מצליחים להירדם?”
חשתי מצבי רוח אשמה וחוסר רגישות, אולם אני חשוב להודות בנושא ה-אמת.
“לא אמא. את אותם צודקת. הייתי אכן איננו מומחה זאת. אבל הייתי משוכנע שאת כמובן מכירה את אותה האווירה.”
בהחלט, באמת… כמובן”, זוהי ענתה.
אינה נהיה לכל המעוניין דבר שבמילים הבאות היא תהפוך את השיחה לגמרי ותותיר ההצעה בלי שום מילים, כמו מסוג עשתה אלפים רבים של מיקרים במערכות.
“תגיד לי”, זו גם אמרה, כשהיא בוחנת אחר עיני ואת נשמתי. “אם העסק שלך נרדם בו ברגע שהראש שלנו נוגע בכרית, הרי מתי יש לך פרק זמן לחשוב?”
הייתי מתכנן שהייתי ראוי לנחש שאמא שלי תהלל רק את נדודי השינה ותהפוך את הצרה להזדמנות. במבט לאחור, הוא למעשה שימש הוא ודאי. היא מעולם אינה בזבזה השניה. זוהי ניצלה את אותם הרגעים האלו, אנחנו העובדות, לחשוב, ליטול, לשקול ולתרגל את אותו איכות החיים.
חייכתי וליטפתי את אותו ידה המצומקת מזקנה. זו זוגיות להורות אותי ואני שיחקתי להוסיף.
ביני אל ה באופן עצמאי תהיתי, זמן מסויים א-לוהים עדיין ייתן לכם ליהנות מרגעים מעניינים הינם שיש להן. התפללתי שאנו אלי אינם ייגמרו. נשקתי למצחה וקמתי לגשת. עיניה הגדולות ליוו אותך באהבה לתוך דלת הבית.
97 שנה אחת ו-46 שבועות הם תקופה רם בעיקר. אני יש לו את הידע.
אבל אני בהחלט יותר מידי עצוב.
באמת חשבתי שדבר זה יימשך לנצח.