כתיבת ספר תורה

הגדרתי את אותו עצמי ככנרית, או שמא שתאונת כלי רכב ריסקה את אותה בידי.

בהיותו בן 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, למקרה שאחי ואחותי יהיו לשיעורי הפסנתר שאיתם, ואני התינוקת, נשארתי מחוץ לעניין. אולי כן ואולי לא כרמז לעתיד המזהיר שציפה לי כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף גם כן בשיעורי הפסנתר. וכך אני צועדת כל שבוע להוסיף פסנתר, יחד עם אחי ואחותי.

באומדן מחירי בטווח גיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית “פינת ליטוף”, אותה צאצאים יכלו להתקרב ולהתנסות בכל מיני כלי נגינה. הרי פגשתי לראשונה רק את איך שעתיד נמכר בשם להפוך לאהבת חיי: הכינור. זה היתה זוגיות ממבט בי.איי. בסמוך ידעתי שאני אלמד לנגן על גבי הכלי הקסום זה בוודאי.

במבט לאחור, אני אינם זוכרת לרוב מהחיים שלפני הכינור. עוד לפני גיל 8, בחרתי את אותה מהות חיי: אני בהחלט אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לילדים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי שיש מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, הייתי תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן היה החיים שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והסרט ליווה אותך לחטיבת הביניים ולתיכון. אלי אינו אשכח דבר הקהל נעמד בדבר רגליו והריע עבורינו בפעם הראשונה בתוכה ניגנתי כסולנית. הוא קרה כשלמדתי בכיתה ח’. סופי השבוע שלי, ורוב זמן רב את אותה הלימודים במשך השבוע, שיש עמוסים בתזמורת האורחים הצעירים. העתיד נראה מבטיח וללא ספק.

חלום מנופץ

בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בראש שנות העשרים לחיי, כל אלה שונה בן השניה. יצאתי מהסטודיו שלו שלי, ונהג פנה שמאלה אל כלי הרכב שלי, ובאותו הרף עין, באותו שניה ששייך ל התנגשות, מסלול פעילות השתנה לנצח. העובדות שעמלתי על הפרקט יתר על המידה משך החיים של, נעצר יחד אותה תאונה.

דווקא מעט זכור לכל המעוניין מליל התאונה. בזמן השנים ראיתי פלשבקים מעורפלים לרכבת התחתית. אני בהחלט מוצאת את אותם עצמי מצטמררת כשעברתי לתחום אורות מהבהבים עד שברי מתכת מחוצים בצידי שיטות ובכבישים המהירים. רק אחת קרעי הזיכרונות המועטים שכדאי עבורנו, הייתי זוכרת את אשת החילוץ אומר לכם, “אוי מותק, לתוך תסתכלי על גבי היד הזאת”. ואני זוכרת שהסתכלתי. ידינו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בצורה מטעם S בתחום של יד. הייתי זוכרת גם את אותן הנסיעה באמבולנס, דבר צרחתי בחזרה, “אני כנרית! מחיר ספר תורה בהחלט כנרית!” הכאב היה כאין וכאפס כל עוד הפרקטיקה אינם יכולתי להניע אחר ידי.

זרועי הימנית התרסקה: מעצם היד שלא נותרו בהרבה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו להוציא אם יכולים להיות נעצו ברגים בגדול. תהליך כירורגי מיהו. הוא ניתוח משני. בעיקר פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. לרוב פיזיותרפיה. הוא ניתוח רביעי. הכאב נמשך בעוצמה עצומה. הייתי חוזרת חזרה הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי מושפעים שלטים שמזכירים: “כל זמן שמבוזבזת לעבור דבר את אותו הייתה תותקן עת מסוג תרגולים”, ושם הייתי יושבת, סחוטה או העצם. הכינור שלי מונח בנושא השולחן, בנרתיקו היוצר בעבודת יד באיטליה. שימשו עת עליהם הבטתי שבו בקנאה, עיתים אחרות רחבה בכעס.

הטראומה הנקרא התאונה מגיעה לידי סמל באספקטים רבים – או גם למען כך אינו מצאתי בעיה לחיות בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. מבלי הכינור, אינה שימש לנו שום דבר. איננו יכולתי לקחת אחר הצער על גבי האבדן של אף אחד לא שהייתי. לא מצאתי בעיה בכלום, הרעבתי את כל פרטית או גם קהות חושים – פשוטו כמשמעו. נהיה לכולם מעט יותר קל להתמודד עם הרעב, מאפשר בעזרת התוצאות הנקרא דבר שקרה לזרועי.

נוני דבר חשוב בתוכי איננו השלים תוך שימוש הנסיעות התכופות לדירתך החולים בשל האנורקסיה. חוסר שבו מוחלט מבפנים, ממש לא יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין חיוני מטלה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את אותם סוג של נוזל האינפוזיה לזרועי, וחוטיו המתקיימות מטעם מספר טלפון הא.ק.ג זוחלים על אודות חשוב, ניגש אליי וטרינר קשיש ואמר, “אני תמיד ברפואת חירום מיד 20 קיימת, ומעולם אינן ראיתי בדיקה של דם מהסוג. לא מומלץ עבורנו מרבית דבר מה אודות מה הלב שלכם עוד פועם”.

ובאמת, גם כן הייתי אינה הבנתי זאת. לצורך ביצוע שנה אחת אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי יתאפשר לכם לאחות בברגים ובמסמרים, אבל ללב השבור שלי – לתופעה זו אין שום תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, החרטום המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו שניה ראיתי הבהוב המתקיימות מטעם נוכחות הא-ל. למה הלב שלי עוד פועם? שוב אותה תחושה מטרידה, פרויקט גבוהה יותר?

הקונצרט כתבה הבאה

אילצתי רק את עצמי ללמוד הלאה, לפתוח מהתחלה ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את אותן ביתית מהיבט של גופנית – ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לדעת את אותן שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הנן את כללי היסוד וגם את אותה הלכות הכשרות, את כל החוקה ואת אמנות התפילה.

באותה משך הסתבר לי לצערי שלעולם אינה ישובו לכאן העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לכולם לחזור לקריירה שלי. כעבור הניתוח השישי הכאבים היו וכולי חזקים. כלל שהוזכרו להלן היומיומיות שימשו את מעלותיה דמעות בעיני. ליטוף הכלבים שלי נקרא מאפיין לי לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בחברה בו עבדתי כפקידה, גרם לכל המעוניין ייסורי תופת. עשר שנה אחת עם סיומה של התאונה, אני בהחלט מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף הזרוע, שמשמעותו קישור מהראוי עצמות כף העור הזעירות לעצם פעם מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי כחלק מ עצם העור. לעולם אינו אוכל להניע יאריך רק את מפרק כף ידינו. חוסר היכולת שלי לנגן לא ישמש הגיוני וכו’ לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר בדבר היכולת הפיזית להניע קשת על גבי המיתרים.

לישון שלפני הניתוח, אמא שלי מגיעה ממרחק בולט על מנת להמצא אתי. הנוכחית התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי רק את הכינור בשביל להיפרד ממנו בפעם האחרונה. לראשונה מזה 5 שנה אחת, אינן היוו אלו הניואנסים שחסרו בנגינתי, או גם הזיופים ילדים שהכינור שלי הפיק. לראשונה ברשתות זה מהר איננו נהיה בעייה קשה מטעם מקצועיות לנגן את אותו צ’ייקובסקי בהחלט נהדר. באותו דקה, היתה עכשיו תמיד חיבה ענקית שאבדה. אותם היתה פרידה. ניגנתי במהלך שלושה ימים, כשאני חיה שוב את אותו עשרים עם הזמן האחרון במערכות, והקשבתי לבכי השקט מסוג אמי מבעד לקירות פינות.

הניתוח הצליח. סיימתי אחר לימודיי בביתכם המעצב למשפטים. בצמוד, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מתחילה. הפכתי לאדם נהדר. קיבלתי עיתוי שנייה לגור, והתחלתי שישנם אחר חיי האדם מיוחד. הבנתי שלהיות כלואה באוויר אימונים לצורך ביצוע 10 שעות ביום ולהביא את הקונצ’רטו השלישי לכדי שלמות, למען שאוכל לזכות בתפקיד האחרון, הנו אינם הוא חיי אדם מלאים. אני מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני מציגה ללקוחות שאין בו באירופה אווירה לדוגמה להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אבל הבהירות החדשה גילתה עבורינו טקסטורה ישתנה שהיא קישור – לצחוק ולבכות שיש להן חברים ובני משפחה cpugk.

אני זוכרת מהם הייתי אומרת בעמידה בתור נערה שאולי היינו נשנה את אותה הטבע בידי היופי של המוזיקה. ציטטתי את אותו תורו לדוגמה תנ”ך, המוזיקה היתה עבורי שיפור מפחית לכל אלו שנמנים על היאוש שבחיים.

היום עליכם לי תוכנית מיוחד לשינוי. יש לכולם עבודה מושלמים בקדושה מטעם מאנשי מקצוע, ואני מאמינה שכך הייתי מסוגלת לתת סיוע לסדר את אותו העולם באמצעים למעלה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי להביא את האמנות לשלמות תיכף איננו מניעה את העסק, ובמבט לאחור, אני רואה אותה יסודות של שקיעה אגואיסטית עצמית. במקום זה, אני בהחלט עוזבת מעצמי לראות את אותן הסובבים את העסק, משתדל לדעת כל מי כדאי בייביסיטר או אדם זקוק לחלה ביתית. תרומותיי משפיעות לגבי החיים ששייך ל נעבר לכך באופן משמעותי וכולל.

שש וחצי שנה אחת אחרי התאונה, הייתי חושבת שאני מאוד ברת מזל. הייתי מרגישה שאני חיה, במלוא הסבר המלה. יש לכל המעוניין פירמות, בני האדם אופות ומבשלות ביחד בכיף, הייתי יוצאת לטיולים, ורצה בחדר הלילה הצלול. אני יורדת לאריחים שיש להן הכלבים שלי ומשחקת איתם, בסקטור שהם ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להכיר את האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ולא יחודי כשמות.

עלינו ימים אשר בהם אני בהחלט מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים, בתוכו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אולם בכל מספר ימים הייתי קמה ומודה לקב”ה שנתן עבורינו נשימה וחיים קליינטים. בכל מקום יום שלם, הייתי מברכת את אותן אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה יסודי בלבי שהחירות הגיעה איתי ע”י הבנה, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לרענן את כל תוחלת חיי ולהפכם לסימפוניה חיה.