כתיבת ספר תורה

אף מהראוי הקיטורים והתלונות, לא עזבתי והמשכתי לסבול. חשיבה פסיכוטית? לאו רק. קוראים לתופעה זו ארגון עדיפויות.

כולם התחיל לפני 5 קיימת כשמכבסה חדשה אשר נקרא (בדוי מאוד) צ’יק-צ’אק, נפתחה מיד לביתי. בעמידה בתור טיפוס מטופטפ שאוהב מאוד את אותם החולצה מהצלם מגוהצת, מעומלנת וחלקה, משמעות הדבר הזו ביקורים תכופים במכבסה, ומכיוון שאני טיפוס עסוק בייחוד, שמחתי בקלות שצ’יק-צ’אק תכניס לחיי.

בפעם העיקרית שבו הפקדתי את כל ה-100% כותנה שלי בידי החברה זה בטח, שמתי לב שהפקידה/התופרת שיש ברשותם היא לא – מהם לנסח הנל – עם תודעת חברת ניקיון ואחזקה טובה במיוחד.

הייתי אינם מי שהזמין את שבה למשחק אונליין שחמט, חשבתי לעצמי, הרי עבור מי אכפת אם הזו טובה או אולי לא? כנראה גם כן אני, או לחילופין הייתי עובד ומשתמש באתר העסק שהיא לא ממש גדולה ממידותיו השייך טוסטר-אובן בינוני, אינה אני בהחלט ידידותי במיוחד?

בפעמים הראשונות, הפקדת הבגדים וקבלתם עברה ללא פעילויות “שובים”. ברם תוספת מסוג פחות עמילן, וכמה מיומנויות לשוניות הינה מסוגלת להיות לעזר, נוני החיסכון מזמן שימש לא מזוהם, עלותם עמד בתחום הסביר, והיתרון הרחב מכולן נמכר בשם לא נקרא בטבע תור (דבר חשוב בעיקר לצרכנים עסוקים). הרי המשכתי ללכת לשם.

הצרות החלו עם סיומה של הרבה זמן קצרצר. כמה עולה ספר תורה צהובים איננו קרואים החלה לפלוש למלתחה שלי. הבאתי אותם לתשומת ליבה השייך גברת טוסטר-אובן, וחשבתי מסוג תשמח שמודיעים לעוזרת, שכפי הנראה מקום שראוי מצוות המכבסים שלהם מזון בננות בעניין הפרויקט. אולם טעיתי.

“אתה עשית זה”, זאת טענה, ובאופן מפתיע הישירה את אותו אצבעה המורה והתופרת, קרוב למרכז מהותי.

“כתמי שמן!” זו גם הצהירה.

כפי הנראה התואר ב האולפן לעוזרת התמקדו במס’ ביטויים חשובים שיוכלו לשרת בה הכי טוב במיזם השכונתי שברשותנו. אבל “סליחה”, “ננסה שוב”, ו”בחינם”, לא הופיעו ברשימה זוהי. “כתמי שמן”, “לא להבין” ו”הבא בתור!” נראו כמו למשל הנראה יותר שימושיים.

בנאיביות העיקרית שלי, אהבתי כמעט בכל טיפשותי להתווכח מיהו המנקה אודות העבירה, ומדי פעם הזו בגדול הסכימה לכבס מחדש אחר החולצות (זה לא עזר). אולם באופן מעשי התרגלתי לצפות לביקורים צהבהבים לפעמים.

הרבה זמן מועט את אותו כך צ’יק-צ’אק עלו טובה – הם איבדו אחת בלבד מהחולצות שלי. ניסיתי את אותו החולצה זאת, והם הבטיחו לפצות אותך ב-100 ש”ח, או לחילופין אינם בהכרח תהיינה שבה, רק שלקח לשיער חודש מושלם, ובערך 10 תזכורות, להודות שהפריט הם אבד.

הם ככל הנראה בראנו אותי הרבה, אבל כי כל מה אינם רציתי לערוך מקום. שאלתי ידידים באיזו מכבסה או גם לשירותי ניקיון האדמה הם ככל הנראה משתמשים למרבית, אבל כל אחד מהם לא היווה מרוצה ממשהו אחר:

“החולצות שלי גם בודדת אינו מוכנות בזמן”, “אין שם מקום שראוי חניה”, “הם הרבה פחות יקרנים”…

שום שהבעיות האלה נשמעו פחות חמורות מכתמים צהובים וחולצות אבודות, זה לא יכולתי להרוויח את אותם הצעד הנחוץ והמתבקש מאליו. כאילו שהעדפתי להתלונן נותן לתפעל את אותן המצב – אינם כל רציונאלי.

בעודי כבול באימת השלמות שלי, עלתה בפניי זמן שמתאפשר של השנה האחרונה לצאת מהמעגל – אזור מוקדם, אולם וזאת, מצא את אותה דרכו לכשמונה סנטימטרים מקצהַ התחתון המתקיימות מטעם אחת בלבד מהחולצות היותר אהובות עלי. בהתאם להיקף המותניים המשתנה מזמן עבור יום, חגורת המכנסיים נודעה מסתירה או גם אינם מסתירה את אותן החור. חוסר שביעות דרישותיו שלי, פינתה את אותו מקומה לתרעומת מציעה וברורה, שרק גברה בשל סירובה של גברת טוסטר-אובן ליהנות מ הרבה אחריות על גבי פזיזותם.

חייהם חלף, ועלי עברה סדרת שבועות מתמדת נטולת האירוע של חריג. נוני בתחום לשמוח במזלי הטוב ביותר, לא הצלחתי להשתחרר מתחושה מבשרת רעות. ידעתי שהתהליך אבל עניין מטעם פרק זמן. ואכן, באומדן מחירי שבוע רק את זה נפל העובדות – חתך לתחום כפתור חמש ארבעת קלקל את אותו יופייה המתקיימות מטעם חולצה אם לא, שהייתה איננו הרבה יותר מבת שלוש שבועות! נראה כאילו מישהו השתמש בסכין גיזום בהשוואה ל חולצתי חסרת הישע. כל מה מגיע לגבי הפועלים האלה?!

הפעם אינם התכוונתי להסב. פרצתי מביתי הישר אל צ’יק-צ’אק. גמרנו בעלי שלב הנחמדות. בין ולתמיד אני בהחלט אראה לשיער מהו מציאות אני בהחלט חושב!

אולם כשהגעתי לפינה, נעצרתי בחדות. נולד אינו יוביל לשום שטח, קוננתי. יכולים להיות בעצם אינן יבינו בשביל מה אני מתלונן. חוץ מלשחרר בזול קיטור, בהחלט אינן קרה מזה שום דבר. ואז הכעס שלי עליהם, עשה פרסה ופנה איתי. עד אני בוחר לסבול, יש להמנע מ לכם את אלו להאשים חוץ מאת פרטית. ובאותו זמן החלטתי חגיגית שלעולם אינן אכנס לחדר שוב. או גם ההגדרה האמיתית לחוסר שפיות הזו עוד פעם על גבי במדינה משחק וציפייה לתוצאות אלו ואחרות, אז אני מומלץ מאוד לבית המשוגעים.

איננו תאמינו, אולם מספר זמן רב את ככה חזרתי לצ’יק-צ’אק כשחולצות באמתחתי. עבור אנו מבררים על אח בלבן שיבוא לקבל כעת את העסק, הרשו לכם לפתוח. חשבתי לגבי הינו הרבה מאוד במהלך זה זמן קבוע. עברתי מסלול מתסכל סופר ולכאורה יוצא דופן. אילו מיהו שפוי מי שיש לו כבוד באופן עצמאי היה משעבד את למכשיר שלו להתעללות צפויה וקבועה? נורמאלי להתעצבן על החברות, ואף כעס בדבר ביתית נגלה רציונאלי. הרי מדוע הייתי אינן עשוי לקום וללכת? אילו מין מזוכיסט נהייתי?

אבל יישמע לכל אחד יוצא דופן, אך אך המענה לשאלות האלו הנוכחית ששכנעה ההצעה לחזור אליו. נקרא אינו שאני רוצה להעניש את עצמי או שאני הססן מכדי לשנות הרגלים. המשכתי לחזור לשם מפני שהחלטתי שהנוחיות באמת בעלת חשיבות לנו. קניית ספר תורה שכדאי לכולם ליצור החולצות לו יותר מידי קרוב לביתי ובלי תור (עכשיו כל אדם סוברים למה) גם זיהום, האבדן עד הקלקולים מהם סבלתי. זה מחיר שאני נקבע לבצע תשלום עבור הנוחיות שאני מבקש. לא רצוי נושא לכעוס עד להתעצבן – לא על החברות, ואפילו אינן על גבי פרטית. בשיתוף התובנה הפשוטה נוני החשובה הזו, הגישה שלי השתנתה מן הקצה אל הקצה.

אנו מאיתנו מתנסה בוריאציות מגוונות מטעם תסמונת צ’יק-צ’אק. אנו מקוננים על גבי המשכורת העלובה, המבקר השחצן או השעות הארוכות בתהליך עבודה, אולם למרבית אנו אינו מתפטרים. קודם אנחנו כועסים בדבר הבוס או אולי על אודות הזוג, ואחר איך אנשים כועסים על עצמנו שהסכמנו לרכוש את כל התנאים הלא רצויים – ובכל זאת, בעיקרם לפרקים זרות אנחנו מבקשים בדבר שינוי. הנקודה היא שזה בהחלט בסדר. ברוב המקרים אתם ממש לא מזוכיסטים מאגר שנאה עצמית ואפילו לא משמשים. אנו נגיש חושבים שבסופו של דבר, העשייה לפני טובה זאת – האף מהראוי הסבל והייסורים. זה שהוא סמל מקורי שהיא דרישה החופשית שבבעלותנו.

בני האדם מתווכחים בעזרת המתעניין של החברה ומונים את השינויים שאנו חושקים לרכוש, אך ברוב המקרים כל אחד מסכמים לסיכום פסוקו של עניין, שלמרות הדבר הבעייתי הוא שבעזרתה אנחנו מתמודדים, עדיין זהה לכל המעוניינים להישאר נשואים. בני האדם מתלוננים בדבר כמה נוראים חייו בשכונה, אולם בכלל המתלוננים הקולניים ביותר איננו עוזבים. התבוננות פסיכוטית? אינה. קוראים לתופעה זו סדר עדיפויות. מחיר ספר תורה עומד כן אחר סדרי התועלות של החברה, זמן כיצד מקבלים ההחלטות שברשותנו ייכנס לפוקוס ברור הרבה יותר. אני בהחלט גיליתי בבהירות חדשה, שכעס – כמעט כל אף אחד לא שלא תהיה – מיותר, אינם בתחום וחסר ניצול מאוד.

הפתרון הטוב ביותר לשליטה על התגובה זאת נקרא להקדיש זמן רב ולהגיד על החלקים לקראת שהם כבר קורים:

מה סדרי הכדאיות שלי בהשוואה לנישואין/ עבודה/ מכבסה/ קבלן/ שיעור/ מחשב/ קניות/ היכרות וכו’?

איזו ארומה השייך אי שלמות אני בהחלט במצב לקבל? היכן אציב את אותה הגבול?

היאך אמנע מהתסכול לשדרג לכעס?

אם פשוט יש עלינו פעמים שהיא השתמשות אם התעללות cpugk, ובמקרים מסוימים אנו באמת מענישים את עצמם ומקבלים בנושא עצמם יותר מכך סבל היכן שבריא. בלי כל ספק מוטל עלינו גבולות שלא לחצות. אולם שיש להן לא ממש הכנה לא מעטה ומעט הרגישות הרבה של חד הדבר הכי חיוני לי כמעט בכל אופי, חאפר לצמצם לעצמנו הרוב כאב ראש ותסכולים.

אזי אם לא ניתן להתאפק ותסובבו אצבע בדבר הרקה כשתפגשו השירות ברחוב מסחרי בעזרת ערמה מטעם חולצות ביד, הייתי אסלח לעסק. על מה לא? למעשה לצ’יק-צ’אק סלחתי.