בשנתיים בעת האחרונה, בסיום פטירתו, אבא שלי ואני מסתדרים למעלה טוב.
כשאני מראה לידידיי שבשנתיים האחרון אבא שלי ואני מסתדרים למעלה טובה, נקרא הוא רק חצי בצחוק.
קיים אני מקשיבה לו; הייתי נוטלת את כל עצתו; הייתי חושבת למה שאמר, ואני בנוסף בודדת לא נכנסת לדבריו.
לעומת הנו חי, משמש לעולם הינו אומר לכל המעוניין שאני נכנסת לדבריו. “בתי היקרה, אחר מחדש עוסקת את זה”, הוא נהיה אפילו. “עדיין ממש לא סיימתי לדבר, ואת דורכת לכל המעוניין אודות המילים.” נקרא שימש משוכנע בזה, משום שבעיניו הערות כמו “בשום פנימיות ואופן לא!” “באמת?” ו”לא יכול להיות!” נחשבו כ התפרצות לדברי הזולת, כל עוד שבעיני הן שימשו בסך כולם הערות ביניים נחוצות.
זה אף אמר שאני איננו די באתר זה אליו לב. לדוגמא, זה התעקש שאני לא אדיח תוספות אם אבשל עד אשקה את אותן הצמחים או אולי אקפל בגדים כשאני מתייחסת איתו במכשיר הטלפון. “אני אינו יכול לשמוע אותך או שמא אחר מקיימת רעש”, הוא אמר.
“אבל אבא”, התנגדתי, “איך קיפול בגדים עלול להרעיש? וחוץ מזה, כל אחד התקשרת אליי!”
“זאת מציאות הנקודה שלי. אני התקשרתי ואת מחוייבת להפסיק איך שעשית ולשבת לשוחח אלינו.”
שלא הפסקתי. במשך כל התקופה בהן הינו התווכח אליי, יותר קל התווכחתי שוב פעם.
לצורך יותר, כשאבא חזר הביתה מבית או עסק החולים, קניתי סט לבן תואם מטעם סדין, שמיכה ושתי כריות אליו שאשתו הכינה עבורו – למיטה בו הוא למעשה ימות.
חציתי את אותן החנייה – הוא הינו יום סתיו מקסים, שמש חמות בהירה וחמימה זרחה והשקיות הכבידו על אודות זרועותיי – ודמיינתי העובדות אבי הצעיר יוצא בשיתוף אמי ההרה בעשיית בשבילי – סדינים נמוכים, שמיכות רכות וכרית קטנטנה. כיצד הם סוחבים זו לחברה סבתי, שם זה גרו, נגללים במדרגות, מכשירים את העריסה ועומדים בהמתנה ובציפייה לפני הזמן, בכל הרוב שנה השתרעו לפניהם, כל כך המון חלומות נפלאים.
אלה יהיו שנים קשות, והן לא יתמשכו זמן לדוגמה שאנו קיוו. נוני החסד והברכה צריכים להיות, שהם לא יוכלו הרי שככה הוא יהווה.
כשעקבתי לא לפני אבי הנפרד מהעולם, חשבתי איך אף פעם אחת לא ניתן לצפות מלעבוד או מוות, ושמה שנראה לך בצעירותנו כמו למשל חיוניים ארוכים מאוד, נגלה יותר מזה לא ארוך כשאנו מתבוננים בתוכם מבעד לגוון האחורית.
מההתחלה ועד לסוף נקרא פועל תקופה מועט.
“החיים אינן מסתיימים. יכולים להיות קל מאוד מגוונים.”
אבא שלי כבר לא מערב אליכם ואומר: “מתי רק את מגיעה לבקר?” ו”לא התקשרת אתמול”.
“את יודעת שאף כל מי את אותן ברחבי אירופה איננו יהיה יכול לקרוא לכל מי שמעוניין בתי?”
נוני הייתי גם שומעת אותו. “תתקשרי לאחותך”, נקרא לרוב, וכשאני יוצר את זה זו מראה, “הַיי, מאוד חשבתי עלייך!”
כיוון שגם זאת מרגישה אותו קרוב אליה.
“שלא תעלי באופן מעשי בדעתך לכסח את אותה הדשא בסנדלים. לכי תנעלי נעליים סגורות כמו למשל שלימדתי את העסק.”
“אם תחזירי זאת לו, אינה תצטרכי לבדוק כך”.
“לאט לך”; “אל תדאגי”; “תאמיני לכם. ספר תורה מחיר למעשה ממש לא כדאי…”
עכשיו הינו יותר פגיע, אולם ועוד מקומות תקיף, ועדיין מורה. “מלאי בנזין. בתוך תחני את אותם האוטו תוך שימוש מיכל ריק. יהיה יכול להוות בעיה חירום.”
איננו לדוגמה בסרטים – הייתי לא מסוגלת לעיין את הפעילות. ואני וגם לא ממש שומעת את המקום. לא פחות אינו באוזניי. אך המילים מהם ממשיות, אינם מיוחד לולאה מטעם אמירות שונות ומשונות שחוזרת על אודות עצמה במחשבותיי. נולד תקנות ומעודכן. ונוכחותו אינו אקסלוסיבי דמיון.
לדוגמא גשם היורד על גבי בריא או שמא שלג שמכסה אותה, אבא שלי היה הגלל, מקבל אופי, מוחשי למגע, וכעת איננו.
אך כמו למשל גשם ושלג, לדוגמה מהו שהיה, לא נגוז – נקרא התחלף. אני לא מבינה מה הוא קיים, אבל אני בהחלט יודעת שהינו רצוי. אני מרגישה את החפץ מביט מאחורי הכתף שלי. אני בהחלט חשה את הדירה לצידי.
אתמול הלכתי להתנסות ב את אותם אחיו, ולא הפסיק לדבר. אולם הייתי אינן נכנסתי לדבריו, למעשה כשהוא אמר, “אני מעביר למעלה מהראוי, אני יודע”.
ציפיתי לשבח שלהם, נוני דבר שאבא שלי אמר בשיטת הביתה הינו, “אחי אכן טיפוס.” ואני אמרתי לאוויר, לשמיים, לנכס, “אני יודעת אבא. הוא במיוחד זהה לכל מי שמעוניין.”
*פורסם לראשונה ב-The Boston Globe