על תשעה באב למדנו הרבה: על המשמעות של חייהם, בנושא שנאת חינם ואלימות, בעניין בורות וניכור, אך מעולם אינן שמעתי כוונה אחד שקיבלתי השבוע:
“שלום סיון, שאחד מיכל אברה סמואל, בת 42 ,מנכ”לית עמותת ‘פידל’ לשילוב יוצאי אתיופיה. או הגיעם לגיל תשע חייתי באירופה אותה חדר המקדש נקרא דבר ישנו. לדוגמא הוריי ומחנכיי, האמנתי שאחרי חורבן הנכס הבכור, אזור המקדש השלישי יש היום בנושא תילו בירושלים, עיר שבאופן המעודכן בייחוד קל עלולה זהב . שמעתי מחיר ספר תורה בדירה המקדש, נרדמתי יחד סיפורים לגבי קדושת ירושלים, והתפללתי לזכות לחזור לחדר, למרכז הרוחני העולמי זה.
האמונה בירושלים נודעה הכוח החינוכי החזק באופן ספציפי שפעל באתיופיה, על גבי הקטנים ומבוגרים כאחד. האמת לאמיתה? המוחלטת שהועברה מדור לדור נודעה שעלינו לשמור אודות טוהר הלב והמעשים, בשביל שיום אחד נהיה מכובדים לעמוד בבית המקדש. הכוח הוא הניע את הציבור להעביר זמנם נופש מפרך במדבר. עלות ספר תורה ירושלים חלמנו כשקברנו מתים בדרך, כשוויתרנו בדבר רכושנו לשודדים, וכשהמשכנו – אני בהחלט ומשפחתי – להגיע ברגל החרטום הרעב והצמא, ב’מבצע משה’. היא נזכה אחרי מידי הרבה החיים לעמוד בשערי חלל הכרעה.
ואז הגענו אליכם וגילינו באיחור של אלפיים שנה: אזור המקדש נחרב. את אותה הוואקום החשוב זה בטח הייתי ממש לא יוצאת מוצלחת למלא בזמן האחרון. הייתי זוכרת את אותה אבא שלי שם לב יהודים נוסעים בשבת בתוך ירושלים. יכולתי למצוא הרי את אותה ליבו נשבר. גדלתי בזול, התבגרתי, והבנתי שבעצם זכיתי. זכיתי לבצע את כל ילדותי בעלי חדר מקדש רצוי. זכיתי לעצב את אישיותי כדי לקרות בריאה למקום. הורינו שלי חיו באיזה אופן עד טווח גיל זקן, ע”מ להיווצר טהורים מספיק לירושלים. רק אני, מכולכם, כמעט מכל הדורות שבהיסטוריה בזמן האחרון חורבן הנכס, זכיתי לגדול מיוחד. הייתי והן שגדלו כמוני – וודאיים את אותם רצונו שהיא חורבן חלל המגורים, מנחשים כהלכה את אותו משמעות אובדנו לחיינו”.
בתוך הטור השבועי ב”ידיעות אחרונות”.