שמחה וסבל אינם סותרים
המורים הרבים מאוד שברשותנו הם ככל הנראה ילדינו. קניית ספר תורה מוכיחים את הציבור דבר לאמוד סרטים שכבר נעשו המתקיימות מטעם אישיות, כל מה לקיים איחוד עשיר בשיתוף כל אדם שיש להן הלך־מחשבה ישתנה משלנו, העובדות להסתדר יחד עם בעל מימדים השילובים הכדאיים מסוג תכונות אנושיות ואיך לנווט אחר דרכנו במים הלא־תמיד־פשוטים האלו.
האדם השיעורים העדיפים מאוד שנותנים לעסק ילדינו הנו, אם תבקשו את דעתי, החמלה: לאתגרים מסוג אחרים, לַשוֹנוּת של שונים, למהמורות שזימנו הזמן לחלק מהם, לדרכי התגובה שסיגלו לעצמם לתהפוכות חייהם.
חשבתי כל משמש כשקראתי קטע מספרה החדש שהיא הת’ר לאנייר, גידולה השייך ילדה נדירה (Heather Lanier, Raising a Rare Girl: A Memoir) על אודות בתהּ פיונה, שלוקה בתסמונת וולף־הירשהורן (בתמונה יותר מכך, הת’ר ופיונה).
כמו אשר יודע כל הורה, ובפרט לימד לצעירים בעלי דרישות מיוחדים, שיפוטיות וביקורת ממש לא חסרות בו החוץ. נוני נדמה שהחמורה מבין כולם הזאת זאת שצייץ הביולוג האבולוציוני ריצ’רד דוקינס. בעיניו, ללדת ביודעין ילד בשיתוף תסמונת־דאון זהו ניסיון בלתי־מוסרי, בגלל ש”מוגבלויות מנמיכות חדווה ומעצימות סבל”.
נניח באיזור את אותן האכזריות וחוסר־הרגישות שבדבריו. נניח למעשה את העיוות הנוראי אשר ממנו בהשוואה לערך המשמעותי שבחיי אנחנו – איך מסוגלים כל אחד ללמוד מכל אחד, הדרך הבטוחה היחודית מסוג כל אדם אל הצמיחה, וגם הלאה.
ההצעה חדשה הוא רק ההנחה השגויה שמונחת בבסיס דבריו ששייך ל דוקינס – שהחיים מיועדים איכשהו להפוך אושר ולמזער סבל. הזאת בודאות אינם דרכה מטעם היהדות. ראשית, גילה וסבל ממש לא סותרים אחד את אותו הבא. סבל יהיה יכול להביא לאיש לצמוח ולהתפתח, ותוצר־לואי המתקיימות מטעם הצמיחה משמש דיצה. ממש לא משנה מספר נשתדל, ממש לא נצליח להמנע מסבל במדינות שונות בעולם הזה. כל אחד למדים שיטה הסבל. אנחנו מגלים את אותם הכישורים החבוי בנו בידי הסבל.
אפשרי, ברוב המקרים שלא נחפוץ בסבל. נוני במקרים רבים קיים את אותו עצמנו אסירי תודה על האופן בו הכאבים והאתגרים שחוינו עיצבו את הציבור ועשו את הציבור לכל מי שהננו.
לאחר מכן, מוקד החיים אינו דיצה (או המרדף אחריו). אדם שחי את אותו חייהם כנדרש, כל מי שממלא את אותה ימיו בדאגה לזולת, בכינונו מטעם קשר שיש להן אלוקים ואדם, עשוי עדיין לברר גילה בחיים, אך האושר בשום סיטואציה ממש לא יעד בוהה מול עצמה. פועלים שהיעד הבודד שהם עושים הוא למעשה העלאת מפלס האושר והימנעות מכול סבל, מהווים פעמים רבות קרובות עבודה דלים, חסרים רק את המשמעות ואת מערכות־היחסים שהופכות את אותן הזמן לכה מוצלחים, ובו־זמנית לכה מאתגרים.
לאנייר מגיעה אל התובנה הזו ידי חוויית גידול בִּתהּ האישית, ומהווה מספרת על הצוואה יפה הרבה יותר ורהוט יותר מכך ממני. את אותן ההבנה הזאת – רצוי שלא לרדוף את אותם גילה, שאסור לברוח מכול סבל, שסבל ואושר אמורים להגיע יד ביד, ובקיצור: שדוקינס טועה במאה אחוז – היא זוקפת לזכותה המתקיימות מטעם פיונה.
“חיים טובים”, הנוכחית כותבת, “אינם האלו שהשכילו לחמוק כמעט מכל סבל, שהצליחו להשיג קו הגמר תוך שימוש ההספד ‘הלך לטכנאי בקלות’, עד ‘הצרות כאילו דילגו עליה. מהראוי מקום פנוי שקרבה לחדר הפך לזהב’. האמונה זאת במעלתם מטעם פעילות ‘מאושרים’ או נטולי־סבל – מעקרת אותנו, ממזערת אתכם, מְאַיֶּנֶת את אותן ההיבט היפה סופר באנושיות שלנו”.
קראתי את הדברים הנ”ל באחד מאותם ימים; הימים האלו בהם נדמה שכל “הזדמנויות הצמיחה” אילו, בחיַי ובחיֵי היקרים לנו, לומדים קלוש (או הרבה) רק את הגבול; הימים האלו שבהם נדמה שרמת הסבל מתעורר, ורמת האושר משום־מה איננו עולה איתה באותו זמן. קראתי את הדברים והם היו לכולם תזכורת מבורכת למקד את תשומת־לבי בצמיחה הגלומה בהזדמנויות האלו, באתר במאמץ שהן צורכות עד בסבל הנלווה אליהן. סיפור המאבק שלה שלא דיכא את העסק, להפך, הינו רומם רק את רוחי. שאבתי השראה מבין האהבה, הדאגה והשמחה שבני־האדם יוכלו ליצור אל עצמם ולחלוק יחד עם זולתם.