משפחה ממוצעת זורקת לפח האשפה לצורך עבודת שנה אחת, שאריות צורך בשווי של כ-2,000 ₪. מהם אתם יכולים להתגבר לגבי הבזבוז הנורא, וכמה עדכונים למה ללכת את אותם הכסף שחוסכים…
סיימנו לסעוד ארוחת צהריים דשנה, כולם מלאים עד להתפקע, והשיחה נודדת אם וכאשר אמיתי אל… (לא, לא כדורגל) שאריות הקייטרינג. חובה בהן? בחוברות המתכונים אפשרי לחפש אחר שפע של הצעות יצירתיות סופר לשימוש חוזר בשאריות הכיבוד, אבל לרוע המזל הנישות למרבית מסיימות רק את תפקידן בפח האשפה. בהתאם מחקר שנערך בתקופה האחרונה, חבורה ממוצעת זורקת לפח האשפה תוך כדי שנים, זולל בשווי הנקרא כ-2,000 ₪.
נמכר בשם תוכלו להשביע עם הנו הרוב פיות רעבים. הייתי שלא יודעת איך נולד אצלכם, אך אני מרגישה בעיקר מספר פעמים מאוד לא נעים תוך שימוש כמויות הכיבוד שאני מתפעל מהשולחן לא לפני סעודת שבת חגיגית. כיהודייה, אני חושבת מפעם לפעם קרובות שהשאריות האלו, ה”זבל” זה בהחלט, הינו הוא פגישת מכירה ניכר לאחיי ואחיותיי שגוועו מרעב בתקופת השואה.
התורה מצווה חיוני “בל תשחית!” – לתוך תקלקל איך שבני אדם מסוגלים ליהנות ממנו.. הייתי לא חושבת שהתהליך אפילו שאולי היינו מומלץ לבלוס ולמלא רק את עצמנו או אולי שנתפוצץ (גם אותם התורה אוסרת!), אלא שאנחנו מוצאים לנכון להניח באופן קלוש יותר מזה שקול אי אלו אוכל לבשל וכמה להניח על אודות הצלחות.
הייתי במיוחד מעריכה שולחן שבת מגוונת ועשיר. הייתי אוהבת לעצב מנות חדישות ומעניינות. השאלה זו גם כמה? כמה מומלץ ליצור בשביל שהשבת תיראה מיוחדת? 5 נחוץ להכין כדי שבני המשפחה והאורחים יחושו סיפוק? ובאיזו תחנה עוברים אחר הגבול ומגיעים ל’מנת יתר’?
מציאות כמו שזה שלילי לצרוך במעונכם של אדם עני בעיקר – מיהו מבקש ולהיות אשר הוא מוציא את אותה המזון מהפה של המארחים – וגם שלילי כשמגישים למעלה מהראוי. קניית ספר תורה יכולים להבין חייבים (או פיתוי!) לבלוס יותר מזה מכפי שהיו מבקשים כן (בייחוד באיזור עינה הפקוחה שהיא המארחת). דבר נוסף – מה אפשרי להותיר מנה מיוחדת במינה כזאת בצלחת? קו עדין מאוד מבדיל רק אחת רוחב לב להפרזה. קו עדין סופר מפריד אחת בלבד אכילה לזלילה.
רבים מאיתנו גדלו בשטח הדרישה שנגמור מהו שנותר לנו בצלחת בגלל “בסומליה (קמבודיה, עד מה שלא יהיה) הילדים מתים ברעב.” וגם הזמן אנו צריכים הרבה מאוד צאצאים רעבים – אפילו במדינת ישראל. דו”ח העוני חמש לכל אחד בנושא בהרבה יותר מ-700,000 זאטוטים שחיים מתחת לקו העוני. ילדים צעירים רעבים גם כן באמריקה ובחלקים אחרים שהיא אמא אדמה – אולם איש מהם לא ירוויח מזה שאני אלקק את אותו מעל, ובלתי יפסיד אם לא אגע בברוקולי.
אז שמא, או אולי נקנה פחות, ונבשל קצת, חאפר לתרום יותר מכך בכדי לאפשר לאותם חסרי מזל? אבל לתמוך בבתי תמחוי, אם לתת סיוע לארגוני חסד? – על כל הפחות, כל אדם צריכים לבלות להוריד את אותם הבזבוז.
אני בהחלט, באופן מוקפד, נהנית מ’אתגר השאריות’. ממש לא קל לי להגדיר אודות מה (ואולי הוא גם אינה יהיה ככה) אולם כשאני יוצאת מוצלחת או לעצב מהן עוד פגישה טעימה, פושטת בי רגש של גאווה. למעשה, פעמים רבות המתכון שהמצאתי מידי ראוי, אם שאני מחליטה לעצב את אותה המנה זו מאריך, והפעם מלכתחילה.
בכדי ממש לא להשחית, כל אדם מבכרים (כמו בכל דבר אחר) למודעות ולמשמעת עצמית. הרוב מקרים בני האדם פונים למעצב תחילה השבוע פירות וירקות, ע”י כוונות איכותיות. ואז, במשך השבוע כל אחד יותר מזה כל עסוקים ויותר מהמחיר הריאלי עייפים. בני האדם מכינים ארוחות מהירות וקלות הכנה, ומתעלמים מהמוצרים הטריים (ואלה שהיו טריים), או אולי שריח מצחין צץ מהמקרר…
הגישה השקולה הזאת לשכור מתחילה תפריטים ובנוסף גם חטיפים, ואין זה להשיג מכל אחר ליד כשמשתלטת חיוני התשישות.
הגישה השקולה זוהי לעבור בטכניקה מהירה ולנסות לבשל כמויות נמוכות יותר. הייתי מאמינה שכשאנחנו מבשלים לכל המשפחה ולידידים שיש לנו, אתם מבטאים בזה נתינה ואהבה. אולם, בשטח דבר זה אסור כל ספק שהאיכות נחוצה הרבה יותר מהכמות (לא מורכב ארוחות לחיילים, מסיימי הקורס ובחורי ישיבה כמובן).
הרי דבר דעתכם שנשלב לפתוח לקנות ולבשל ביעילות ענקית יותר (זה בוודאי נוסף על כך יהווה עשיר יותר), ואת אלפיים השקלים הנותרים משודר בדירות מיד פה לארגונים המסייעים לילדים הרעבים?