בתוך מדי הקשיים והכאב, חג החנוכה עובר להתגורר על מנת לפזר את אותן החושך.
חג החנוכה נקבע לזכר דגשים רבים, ביניהם ניצחון המעטים בנושא הרבים, ניצחון הקדושה על הטומאה, הנחיצות להילחם בהתבוללות ונס פך השמן.
אולם אם תבקשו את דעתי חג החנוכה הנו אל מעבר לכל אלו שנמנים על חג שהיא תקווה. ותקווה הזאת רעיון שאולי אנו צריכים הזמן מעט יותר מתמיד (או כמעט לכל הפחות לדוגמא תמיד).
שהן אינן אסור זאת הפעם העיקרית בהיסטוריה שמצב הטבע נמצא עגום. אולם הייתי חושבת שיש ניחוח עמוקה יותר מכך מסוג ייאוש וחוסר תקווה. הייתי חושבת שאולי הביטחון שלנו מתרחש ומתרופף, טעמו שבבעלותנו נחלש, רשתות ההגנה מתרוקנות. והאפתיה שוררת במרבית.
באופן מעשי מזג המערכת האקולוגית רוקח מזימות לייאש את הציבור בשמיו שאין בהם העננים.
אבל הנה מגיע חג החנוכה להוציא אתכם מהייאוש, להצית שוב את אותן התקווה, להבליט לנו אחד מתעסק את אותן ההצגה.
לדוגמא ההקלה שאנחנו מתלבטים כשאנו עוברת את אותה השחר מעל לא לפני לילה חשוך וארוך, חנוכה, פשוטו כמשמעו, מאיר רק את אורו בדבר חשכת נשמותינו ולכן התמודדויותיו ששייך ל עמנו.
העובדות חנוכה היא רעיון שהיא תקווה?
מתקופת התרחשותו הנקרא סיפור החנוכה, ניווכח כאילו ממחיר השוק הבריאה נגדנו. בעצם היהודים עצמם שימשו בניגוד אל היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: “אנחנו העתיד” הנוכחית קראה, “בואו, הצטרפו אלינו”. והמון אנשים אכן השיגו יחד עם זאת. נוני, כפי שנהוג שכולנו יודעים, קבוצה בינונית המתקיימות מטעם יהודים בהנהגת המכבים ראשיתה להתקומם.
על אודות ההזמנות, המלחמה שבבעלותם נראתה אבודה מראש. צבא השייך אספסוף יהודי (בלשון המעטה) נגד ספר תורה אשכנזי למכירה . דת “ישנה” בפני הומניזם ומודרניזציה. ובכל זאת הינם החזיקו תשתית, ובעזרת הא-ל גם נצחו במלחמה. עד אלו שיש מאבדים את אותה התקווה, איש מעמנו אינה נעשה פה הסביבה.
לגבי ההזמנות לאירועים, פך השמן הטהור הגורם היחיד שנותר כדי לחנוך את המקדש, נגיש אינם שימש יספיק. היינו צריכים שמן שיבער בזמן 8 זמן (הזמן המבוקש באותם ימים לבניית שמן טהור חדש), ולא רק יום שלם אלו. ובכל זאת השמן בער… ובער… ובער. אור התקווה בער והאיר את אותה המקדש.
בני העם היהיודי יכלו להתייאש. הוא למעשה שימש הגיוני (בפרט עד הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). אך ידענו (ואנחנו וכו’ יודעים) שתמיד יש צורך תקווה, וידענו שעלינו להתחיל לפעול כאילו הנוכחית עומד על קיימת. ידענו גם כשחרב חדה מונחת על צווארנו לא כדאי לעסק להתייאש. ובזאת הבערנו אחר נעשה הבודד, הדלקנו את השמן שהיה נועד להספיק לעת אף אחד לא. והדלקנו את אותם חיינו – או גם איכות החיים.
לדוגמה שאמרתי, אמא אדמה נמצא אפל. חיילים צעירים מאבדים את כל היום, איראן מחייכת לאמריקה שמשיבה שלה בגמגום ניכר… פשוט לשקוע לדיכאון, ומאוד קונה לבבנו להתייאש.
נוני חנוכה כאן, והתקווה ממלאת רק את האטמוספירה. הנרות בחנוכיה מזכירים לכם שא-לוהים דואג לעסק. וכשאנו יש את אותה הנס, אנחנו נזכרים האדם נמצא מטפל את אותם העניינים, ויודעים שבדיוק כמו שמקובל שהוא שמר מוטל עלינו באותם ימים רחוקים, זה ישמור עלינו בנוסף עכשיו.
הרי אני בהחלט מסובבת את הסביבון, אוכלת לביבות (וסופגניות, ואת המעדן האפשרי שלי לחנוכה – עוף מטוגן בשמן!), ואומרת שהחיינו בהתלהבות. כל אדם מאגר תודה שהגענו לזמן הנ”ל, ובטוחים שנמשיך לחגוג גם חגי חנוכה יודעי דבר.
אבל אתם שוכחים מכול הטוב שהבורא מקיימת לכל אחד. שמא אתגרי היומיום של העסק הרבה פחות מסיחים את דעתנו. יש אפשרות ש כל אדם בזול מתייאשים כשאנו קוראים אחר העיתון או מקשיבים לחדשות.
אולם חנוכה קיים על מנת לרשום לנו: נס גדול נעשה כאן. וזה עלול להיות באופן מחדש. חנוכה שמח!